שמו של הספר, "די צוקונפֿט" (העתיד) מגלם את האירוניה הטמונה בין כריכותיו. במאה ה-20 היה המגזין "די צוקונפֿט" במה לתרבות יידיש תוססת, וגילם תקווה מפעמת לעתיד טוב יותר. בתחילת המאה ה-21 בסיפור הסוגר את הקובץ יושבת המספרת בירושלים, מקטלגת את מאמרי כתב העת בחדר קר ומבודד, ומהרהרת על כך שכל רעיון העתיד התפוגג זה מכבר – העתיד הוא עבר.

גיבורו הספרותי של חיים באר רודף בספרו החדש אחר לווייתן ברוח ששמו "יום ברגנסבורג", נובלה שחיבר הסופר היידי יוסף אופטושו, ובה ביקש להחיות את יהדות אשכנז בראשית העת החדשה, ולהעניק לעם היהודי מרחב נשימה היסטורי שאינו מצטמצם לפוגרומים ועוד פוגרומים >>>

ל' מתיישב, מנער את הראש, ופוקח סוף סוף עיניים. הוא מסתכל, מחפש "צו אַל די… טפֿו", בלי המשקפיים הוא לא רואה כלום, הכול נראה אפוף עשן. מה יש לראות. החדר – אם אפשר לקרוא למוסך שהוא גר בו בעשור האחרון "חדר" – הכול עשן

ברשימה הזו אני רוצה לאלתר בחופשיות על בסיס מחזור שירים אחד של ציליה דראפקין "במחוז סליוואן" ויש לי סיבה טובה מאוד לכך. היא נמצאת ממש כאן למטה בהמשך הטקסט, ואם אתם מאוד סקרנים אתם יכולים לקפוץ ישר לשם ולחזור אחר כך בחזרה. >>>

“על טווס הזהב שמעתם בוודאי: הוא היה בשעתו מהולל למדי,” כך מתחיל בני מר את סיפור הילדים שהוא מקדיש לאותו עוף מיתולוגי שהפך לסמלה של תרבות יידיש. אני לא בטוח שהקוראים הצעירים בני ימינו אכן שמעו על טווס הזהב, אבל ניסוח הדברים כך מלמד אותם לפחות כי היה פעם טווס שכזה, כי רבים הכירו אותו בשעתו, וכי אולי כדאי גם להם לשוב ולגלות אותו מחדש.